פרסום שמו של חשוד לפני הגשת כתב אישום, מתי? ובאילו תנאים?

מתי יפורסם שמו של חשוד שלא הוגש בעניינו כתב אישום? והאם כמות הראיות ואיכותן משפיע על ההחלטה לאסור\להתיר את פרסום שמו של חשוד? האם צריך לשנות את החוק בעניין הזה?

המצב החוקי כיום – ברירת המחדל

ברירת המחדל בעניין פרסום שם של חשוד מעוגנת בסעיף (ד1) (1)   לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") כך נחקק:

"לא יפרסם אדם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, עד תום 48 שעות מהמועד שבו התייצב החשוד לחקירה או שהיה עליו להתייצב לחקירה, או עד סיומו של הדיון הראשון שהתקיים לפני שופט בעניינו, לפי המוקדם מביניהם; לעניין זה לא יובאו שבתות ומועדים במניין השעות;"

כלומר המצב הרגיל הוא שברגע שאדם נעצר או זומן לחקירה יש איסור פרסום אוטומטי למשך 48 שעות, לאחר מכן האיסור פוקע וכל אחד יכול לפרסם את שמו של אותו חשוד (ויש כמובן הרבה מאוד חריגים לשני הצדדים). אם החשוד רוצה להאריך את איסור הפרסום הוא צריך לבקש צו מיוחד מבית המשפט. סעיף  70 (ה1) (1) לחוק בתי המשפט קובע שני קריטריונים על פיהם יכול שופט להורות על איסור פרסום. זו לשון החוק:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; "

התנאי הראשון הוא הנזק: "אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור". תנאי זה פורש בפסיקה בצורה מצומצמת ביותר, וכך נפסק בבש"פ 5759/04 גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל, נח(6) 658 (2004) (להלן: "בש"פ תורג'מן"):

"אשר לגופו של החוק, ניתן דעתנו על כי שומה עליו על החשוד לשכנע את בית-המשפט לא אך שפרסום שמו עלול להסב לו נזק, אלא שנזק זה "נזק חמור" הוא. לא ניתן בידינו מונֵה-חומרה לנזק העלול להיגרם לחשוד, ואולם אך פשוט הוא כי "נזק חמור" אין הוא נזק גרדא. שומה עליו על חשוד להצביע על חומרת הנזק שהפרסום יביא בעקביו בין מפאת תוכן הפרסום שיילווה לפרסום שם החשוד ובין משום שבנסיבות העניין תהא נודעת לאותו פרסום חומרה מיוחדת."

התנאי השני הוא איזון האינטרסים: "ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום". לכאורה ממילות החוק, אמורים להיות על המשקל מצד אחד הנזק לחשוד ומצד שני העניין הציבורי שבפרסום. למעשה, וכפי שאראה לקמן, הפסיקה הרחיבה ופרטה שיקולים נוספים רבים למאזניים של התנאי השני.

הצעת תיקון החוק של השופט בני שגיא

במסגרת התואר השני שלמדתי במשפט פלילי באוניברסיטת תל אביב, נושא זה עלה בשני שיעורים, הראשון הועבר על ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב השופט בני שגיא (הידוע כאחד המומחים הגדולים בארץ לענייני מעצרים והליכים פליליים שלפני הגשת כתב אישום), והשני הועבר על ידי ד"ר יניב ואקי (בכיר בפרקליטות לשעבר וחוקר משפט מהמוכשרים והפוריים שיש).
בשיעור של סגן הנשיא שגיא הוא קבל על כך שלא נקבע בחוק כי בשלות התיק, כמות ואיכות הראיות שנאספו יהוו תנאי משמעותי בשיקולי השופט. בשיעור בוצעה השוואה לדיני מעצרים, סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") המורה כך:

"הוגשה בקשה לעצור אדם, רשאי שופט, לאחר שעיין בחומר שעליו מתבססת הבקשה, לצוות בהחלטה מנומקת בכתב, על מעצרו של אותו אדם, ובכלל זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני לפי הוראות סימן ג'1, או על שחרורו בערובה או ללא ערובה או בתנאים שימצא לנכון; צו מעצר יכול שיינתן בין בנוכחותו של החשוד ובין בהעדרו." (ההדגשה כאן ובכל שאר העבודה אינן במקור ר.מ.)

עוד לפני שהחוק מונה את השיקולים והתנאים למעצר (המצויים בסעיף שאחריו, סעיף 13), טורח המחוקק לציין בפירוש כי צו מעצר יינתן רק לאחר עיון בחומרי החקירה. לאחר מכן בסעיף  13(א) המונה את התנאים מופיע:

"שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה"

בפסיקה למעשה פורש כי כאורך המעצר כך נדרשות ראיות חזקות וברורות יותר. ההיגיון שמאחרי הנוהג הוא שככל שהפגיעה בחשוד חמורה יותר כך יש להיזהר בה יותר ולדרוש מסד ראייתי גדול יותר על מנת להצדיק אותה.זאת מכיוון שפרסום שמו של אדם, בייחוד בעבירות חמורות מהווה פגיעה חמורה בחשוד (בכיתה השופט עשה סקר וגילה שבעיני כל התלמידים – ללא יוצא מן הכלל- פרסום חשדות על פדופיליה חמור יותר משבועיים במעצר בתנאים הכי קשים שיש בארץ), על כן מקל וחומר יש לדרוש מסד ראייתי משמעותי גם בשאלת פרסום שמו של החשוד.

בשיעור השני שהעביר ד"ר יניב ואקי הוא סקר את הצעות החוק בעניין וציין כי אף הצעה לא התייחסה לדרישה ראייתית כלשהי כמבחן בשאלת פרסום שמו של חשוד. אולם הוא ציין כי דעתו האישית היא כי הוא מסכים עם סגן הנשיא  בני שגיא, ואף ציין שדעתו כפרקליט לשעבר היא שכאשר אין צורך מיוחד (לדוגמה: איתור קורבנות נוספים), אז ראוי שלא לפרסם את שמו של חשוד עד שמוגש כתב אישום.

על אף שאני מסכים עם שני המרצים החשובים שלי מבחינה מהותית – כלומר ברור גם לי ששופט צריך לשקול את מצב הראיות לפני שהוא מורה אם לפרסם או לא לפרסם את שמו אדם – מבחינה טכנית אני לא חושב שיש צורך בחקיקה חדשה. לעניות דעתי היסודות של הצורך במסד ראייתי כבר מונחים בהלכות של בית המשפט העליון וכבר מיושמים למעשה בערכאות נמוכות יותר. שינויי חקיקה יכולים להיטיב ויכולים להרע, אין לדעת מה יהיה בכותרות העיתונים ומה ישפיע על המחוקקים בשבוע של ההצבעות בכנסת. כרגע יש כיוון טוב בפסיקה וצריך פשוט להמשיך אותו, ובעיקר להגביר את המודעות בקרב שופטי שלום ומחוזי לנושא. אני מאמין שצריך לתת לנושא לגדול ולהתפתח "מלמטה", ובכך להמשיך את הקו המוביל בפסיקה המפתח את דרישת המסד הראייתי, בלי מהפכות שאין לדעת לאן יגיעו.

המצב בפסיקה

עכשיו אדגים איך הדרישה למסד ראייתי כבר קיימת בפסיקה וצריך רק לדעת להשתמש בה. בשולי בש"פ תוג'מן המסד הראייתי נקבע כהלכה מחייבת ושם נפסק:

"כן יכול שיהיה משקל לראיות שנאספו אל תיק המשטרה. אם משקלן קל כנוצה, תיטה הכף אל-עבר אי-פרסום, שכן אפשר שלא יוגש כלל כתב-אישום בעוד שהנזק שייגרם מן הפרסום יהא כבד-מנשוא, ולהפך – במקרה שהראיות בו מבוססות וכבדות-משקל הן.

מקצתם של שיקולים אלה יבואו במניין לא רק לעת בחינתה של חומרת הנזק אלא גם לעת שיפוט בהתמודדות בין האינטרסים המושכים לצדדים."

לא רק שהמסד הראייתי נלקח בחשבון באופן כללי אלא אף הושם "יעד" ראייתי אליו מתייחסים ואליו שואפים – מסד ראייתי שעל בסיסו מגישים כתב אישום. חשוב לדייק בהמילים: "אפשר שלא יוגש כתב אישום", כלומר אף החשש שהחומר הראייתי לא יספיק להגשת כתב אישום, מספיק כדי להכריע שאין מספיק ראיות. שופט שמעוניין לתת משקל למסד הראייתי בבחינת שאלת הפרסום יכול להסתמך על הלכה זו ללא כל קושי.

יצוין עוד כי בבש"פ 4537/08 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 01.06.2008)‏‏ כבוד השופט א' רובינשטיין חיזק רכיב זה. כשסקר כבוד השופט רובינשטיין את השיקולים השונים על פי בש"פ תורג'מן, תמצת את הדברים והקדיש לכל היותר 2 מילים לכל שיקול, חריג היה שיקול המסד הראייתי אליו הקדיש 3 שורות שלימות.

כך נהג אחריו סגן נשיא בבית המשפט המחוזי מרכז ד"ר אחיקם סטולר בעמ"י (מחוזי מרכז) 7061-08-08 ירמיהו משאל נ' יחב"ל (נבו 22.08.2008)‏‏, שם גם כן סקר את מכלול השיקולים השונים על פי בש"פ תורג'מן, תמצת את הדברים והקדיש לכל היותר 2 מילים לכל שיקול, אבל לשיקול המסד הראייתי הקדיש 4 שורות שלימות. יתרה מכך, על אף שהעורר לא התייחס לעניין המסד הראייתי בטיעוניו (לפחות לא באלו שכבוד השופט הביא בסיכום טענות העורר בהחלטה), בבואו להכריע, הנושא היחיד אליו התייחס היה המסד הראייתי וכך פסק:

 "…כך, בשינויים המחויבים, בנידון דידן. סופו של יום, הדברים נבחנים נוכח מגוון השיקולים בכל מקרה לגופו. וכזכור בענין תורג'מן נקבע בעליל כי יכול שיהא משקל לעניין הראיות וממשותן הלכאורית.  

בעניין דנן, כפי שהובהר לעיל, עוצמתן של הראיות נוטה לכיוון התרת הפרסום, שכן כפי שהבהרתי לעיל יש לראיות כנגד העורר ממשות לכאורית בעלת משקל, מה שמסית את המשקל לכיוון של התרת הפרסום.   אשר על כן, אני מסיר את איסור הפרסום שניתן בהחלטתי מיום 19.8.08, ומאשר את החלטתו של בית המשפט קמא. הערר נדחה אפוא."

פסיקה זו מעניינת, שכן מצד אחד סגן הנשיא אחיקם מתייחס למסד הראייתי בסיוג מסוים: "יכול שיהא משקל לעניין הראיות וממשותן" כלומר אין מדובר ב"מבחן מרכזי" ואף לא ב"מבחן הכרחי", אלא ב"מבחן אפשרי" בלבד. אולם למעשה, בבואו להכריע הוא משתמש אך ורק במבחן זה. בסופו של דבר השורה התחתונה היא זו שקובעת, ואם מבחן המסד הראייתי הוא זה שמכתיב את השורה התחתונה, פחות חשוב אם יקראו לו מבחן מרכזי או מבחן אפשרי.

מעניינת היא פרשנותו של כבוד השופט רפי ארניה בפ"ר (שלום ראשון לציון) 9632-07-11 הוצאת עיתון הארץ נ' מדינת ישראל (נבו 11.07.2011)  שם פסק:

"הנה כי כן, השיקולים המרכזיים לקביעת חומרת הנזק הינם עוצמת הראיות מחד, ושיקולים אישיים מאידך. באשר לעוצמת הראיות – בית משפט זה מלווה את החקירה מראשיתה, ודן אף במעצרם של אלמוני ופלמוני לצרכי החקירה. סבורני כי בעניין זה המדינה הציגה תשתית ראייתית נכבדה, ואינני סבור כי יש צורך להוסיף מעבר לכך."

לפי גישה זו השיקול הראייתי אינו עומד כשיקול עצמאי וחשוב כפי שניסיתי להסביר בפסקי הדין הקודמים, אלא כחלק הארי של "שיקול הנזק". כלומר "שיקול הנזק" מתחלק לשני חלקים, "המסד הראייתי" מצד אחד, וכל שאר השיקולים מצד שני. כאשר שמים את כל השיקולים מצד אחד של המשקל ושיקול אחד מיוחד בצד השני, המשמעות היא שאותו שיקול מיוחד הוא השיקול המרכזי. יוצא שבפרשנות שנתן כבוד השופט רפי ארניה, המסד הראייתי אמנם לא קיבל מעמד של מבחן עצמאי, אבל למעשה הוא השתלט את מבחן הנזק שהוא המבחן המרכזי בעיניו, כך שבשורה התחתונה הגענו לאותו מצב שהמבחן הראייתי הוא המבחן המרכזי אליו צריך להתייחס. 

למסקנה דומה אך גם כן בדרך שונה הגיע גם כבוד השופט ציון קאפח בע"ח (מחוזי תל אביב-יפו) 62309-01-19 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' שופטת פלונית (נבו 04.02.2019) וכך פסק:

"מכאן לסוגיה הבאה: כיצד מכריעים בין האינטרסים המושכים לצדדים, כלשונו של השופט חשין. אף בסוגיה זו אצעד בתוואי שנקבע בבש"פ תורג'מן והוא בחינתן של הראיות אשר נאספו עד כה לתיק המשטרה."

לפי פסיקתו של כבוד השופט קאפח תפקידו של מבחן המסד הראייתי הוא להכריע בין השיקולים השונים. כלומר מדובר במבחן עצמאי שמכריע בסופו של הדיון בין השיקולים השונים. על אף הפרשנות השונה לבש"פ תורג'מן ממה שראינו לעיל, בסופו של דבר גם לפי פרשנות זו המסד הראייתי מהווה שיקול מרכזי ומכריע בשאלת פרסום שמו של חשוד.

לעניות דעתי, בעניין זה של חשיבות המסד הראייתי לעניין פרסום שמו של אדם, כל עוד אנו מצויים בחיתוליו של שיקול חשוב זה אין זה משנה תחת איזו כותרת הוא ייושם, כשיקול מרכזי, שיקול יחיד, שיקול המכריע בין שאר השיקולים או שם אחר. להבדיל, כפי שנאמר בגמרא "ומאי נפקא ליך מינה מיני ומיניה יתקלס עילאה", העיקר ששיקול המסד הראייתי יתפתח, יגדל ויהיה בשימוש. לאחר שהמסד הראייתי ייבחן כדרך קבע בכלל התיקים ותהיה על כך פסיקה ענפה, רק אז לעניות דעתי יהיה מקום לברר בצורה מדויקת את הכותרת הנכונה שיש לשים מעל לפסקה העוסקת בכך.

כמובן שלא רק שופטים וחוקרים באקדמיה יכולים לפתח את שיקול המסד הראייתי, גם לעורכי הדין המופיעים בפני שופטי המעצרים בכלל הערכאות יש תפקיד חשוב. בע' 14/13 אע"צ א' ז' נ' התובע הצבאי הראשי (נבו 28.02.2013) התנהל דיון שלם סביב המשקל הראייתי והאם הוא מספיק או לא מספיק. סביר להניח שלפחות בהתחלה הטיעון בכיוון הזה לא ישכנע את השופטים כפי שקרה באותו מקרה, אך בראייה הכללית הרחבה עצם הבאתו פעם ועוד פעם תקנה לו אחיזה של קבע בדיונים בשאלת פרסום.

ההשפעה של פרשנות סעיף 70 לחוק בתי המשפט משפיעה גם על פרשנות חוקים אחרים והליכים מסוגים שונים. ב בע' 14/13 אע"צ א' ז' נ' התובע הצבאי הראשי (נבו 28.02.2013)   התייחס לסעיף 3245 (ו1) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 שהוא אותו ניסוח כמעט מילה במילה בשינויים המחייבים. כמו כן יכולים להיות יישומים שונים לעיקרון זה בדיני עבודה בע"ע (עבודה ארצי) 120/07 אומ"ץ – אזרחים למען מנהל תקין וחברתי ומשפטי – אלמונית (נבו 29.10.2007)‏‏ יושם העיקרון בנטל הראייתי וכך נפסק:

"נמצא, כי במקרה בו הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד הנתבע – הנילון, מפאת חוסר ראיות או בשל חוסר אשמה וכאשר נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות זאת, יכול ויגבר משקלו של אינטרס ההגנה על הפרטיות ומניעת נזק לבעל הדין על אינטרס פומביות הדיון, ומידת ההגנה על הנתבע תהא גדולה יותר. במקרים כגון אלה, יינתן המשקל המכריע להגנה על הנתבע שאינו מוחזק עוד בגדר חשוד, או נאשם. בהתאם, יוקל הנטל של הוכחת עצמת הנזק שהנתבע יידרש לעמוד בו, באופן שיוכיח נזק ממשי שיש בו כדי להצדיק איסור פרסום. או אז יעבור הנטל למבקש התרת הפרסום, להוכיח שלא ייגרם לנתבע "נזק חמור" שמשקלו ועוצמתו עולים על אינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. מנגד, אם הואשם הנתבע, או אם הוגש נגדו כתב אישום לאחר חקירה של רשויות המשטרה והפרקליטות, יתהפכו היוצרות והנתבע הוא שישא במלוא הנטל להוכחת הנזק העלול להיגרם לו בשל התרת הפרסום, כדי כך שיש בו כדי לגבור על זכות הציבור לדעת. בעוד אשר העותר להתרת הפרסום יהיה חייב בנטל הוכחה קל יותר, הגם שאינו צד ישיר להליך. זאת, בכפוף לנסיבות המקרה ושיקול דעתה של הערכאה השיפוטית."

משקל זה אף הכריע וכך נפסק בסוף ההחלטה של השופטת ארד :

"משכך, נוכח משקלן הקל של הראיות שנאספו אל תיק המשטרה, נוטה הכף אל-עבר אי-פרסום [תורג'מן, פסקה 21]. הנה כי כן, לא עלה בידי העותרות להוכיח כי משקלו של הנזק שייגרם לנתבע ועוצמתו, פחותים במשקלם מאינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. מנגד, מכריע את הכף, משקלו של אינטרס ההגנה על הפרטיות והשם הטוב של הנתבע ומניעת הנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מפרסום ההליכים בתובענה."

השופט עמירם רבינוביץ אף הוסיף:

"חשיפת מידע זה שלא הוכח, לא יכולה להיות לה שום תכלית ראויה. האינטרס הציבורי במקרה זה הוא דווקא לא לחשוף את הדברים, שמשפטית לא נידונו ובמילא לא הוכחו"

סיכום

לסיכום, ההצעה של כבוד הנשיא בני שגיא שיש להתייחס למסד הראייתי כשיקול משמעותי לצורך הכרעה בשאלת פרסום שמו של חשוד היא בעיניי לא רק נכונה והגיונית אלא אף מסתברת והכרחית. למרות שמקומו של המסד הראייתי לא מובא באופן מפורש בחוק (וכפי שציין דר' יניב ואקי אף לא בהצעות חוק אחרות מהתקופה האחרונה), למרות זאת, היא מופיעה בצורה מפורשת בהלכת תורג'מן ושופטים בכל הערכאות פסקו על פיה. לעניות דעתי במקרה זה אין צורך ב"מהפכה" בדמות חקיקה חדשה או הלכה חדשה שתסתור את ההלכות הקודמות ו"תנהיג סדר משפטי חדש". לעניות דעתי אפשר להסתפק במה שקיים ובצורה הדרגתית להרחיב ולפתח את השימוש בשיקול המסד הראייתי. כמו כן הבעתי את דעתי  כי אופן השימוש במסד הראייתי פחות חשוב בשלב זה, והעיקר שיעשה בו שימוש. לאחר שהשימוש בו יהיה נפוץ ורחב, אז יהיה מקום לדייק את מקומו ואת הכותרת הנכונה לפסקה העוסקת בו.

Image by rawpixel.com on FreepikCopy Printed items