תופעת ההודאות במשפט הפלילי

מאת עו"ד רוני מרטן · המאמר הראשון בסדרת "הודאות שווא" · עודכן לאחרונה: יולי 2026

סטטיסטיקה

בישראל, כמו במדינות רבות נוספות בעולם, התיקים שבהם נעשה שימוש בראיות במהלך המשפט מהווים רק מיעוט קטן מבין התיקים הפליליים המגיעים לבית המשפט. מחקר רשמי שנעשה מטעם הרשות השופטת¹, שבחן מדגם גדול של תיקים בבתי משפט השלום (העבירות הקלות יחסית), מצא שקרוב ל-96% מהתיקים נסגרו בלי שהתקיים אפילו דיון הוכחות אחד. כלומר: התביעה הגישה כתב אישום, הנאשם הודה, ומיד עברו להכרעת הדין. בבתי המשפט המחוזיים הנתון מעט נמוך יותר, אבל גם שם אחוז התיקים הפליליים שבהם לא מתנהל אפילו דיון הוכחות אחד עולה על 85%². גם מתוך מיעוט המקרים שבהם מתנהל משפט, בחלקם הגדול הכרעת הדין מתבססת על הודאת הנאשם (הודאת חוץ במהלך החקירה, או הודאה במהלך עדות). על אלו יש להוסיף גם את ההסדרים המותנים, שבהם הנאשם הודה וקיבל עונש מבלי לעבור בבית המשפט. כך שלמעשה, כמעט כל ההרשעות הפליליות מבוססות בצורה כזו או אחרת על הודאת הנאשם.

השימוש בהודאות הוא הכלי המרכזי — וקרוב להיות הבלעדי — עבור מערכת המשפט בתיקים פליליים. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט אשר גרוניס, כתב ביחס לעסקאות טיעון שבהן הנאשם מודה: "אלמלא נערכו הסדרי טיעון בין התביעה להגנה, הייתה מערכת אכיפת החוק הפלילי קורסת"³. השופט המחוזי ד"ר עמי קובו, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא זה, דייק וטען שאם כל הנאשמים יתאגדו יחד ולא יודו — מערכת המשפט תקרוס כליל תוך ימים ספורים⁴. תופעה זו אינה ייחודית לישראל: בארה"ב הנתונים דומים, ויש מחוזות שבהם שיעור עסקאות הטיעון מגיע ל-99% מהתיקים⁵.

יתרונות ההודאות

לשימוש בהודאות יתרונות רבים, לנאשם ולמערכת כאחד. להלן נפרוס את היתרונות המרכזיים: את יתרונותיה של המערכת אחלק לשלוש קטגוריות — כלכלית, מוסרית וחברתית — ולאחר מכן אסקור את יתרונות ההודאה עבור הנאשם.

הקלה כלכלית

הקטגוריה הראשונה מתייחסת להיבט הכלכלי. המשטרה מתמודדת עם משאבים מוגבלים: חוקרים פורנזיים ומעבדות מדעיות עולים הון רב, והחיפוש אחרי ראיות מוחשיות יכול לקחת זמן רב — ולעיתים קרובות אינו מביא לשום תוצאה. למרות ההשקעה האדירה של המשטרה ועולם המחקר בפיתוח כלים פורנזיים משוכללים, העזרה שכלים אלו מביאים לפענוח פשעים מזערית: אפילו מבין הפשעים המפוענחים, פחות מ-10% הסתייעו בכלים אלו⁶. גביית הודאה, לעומת זאת, זולה, ודאית (מבחינה משפטית) ומהירה הרבה יותר. גם מצד מערכת המשפט: קיום משפט שבו צריך להוכיח את העובדות גוזל זמן שיפוטי יקר (השופט, הפרקליטים, העוזרים, הקלדנים, המאבטחים וכל המערכת המסייעת — בנוסף לאולמות המשפט ולציוד). כשנאשם מודה, הוא חוסך הרבה מאוד זמן והמון כסף למערכת. לעיתים מדובר ביחס לא פרופורציונלי לעבירה עצמה: חקירה וניהול תיק של פריצה פשוטה, שכל הנזק שלה כמה מאות שקלים, יכולים לעלות למערכת עשרות אלפי שקלים — כלומר, ה"נזק" שהנאשם "גרם" בכך שעמד על זכותו לנהל משפט גבוה לעיתים פי 10 ויותר מהנזק שגרם במהלך הפריצה.

הקלה מוסרית

הקטגוריה השנייה מתייחסת להיבט המוסרי שאיתו מתמודדים השופטים, הפרקליטים והחוקרים. הכרעה שיפוטית היא עול מוסרי עצום. נמחיש זאת במקרה של נאשם ברצח: כמעט אין תיק שבו כל הראיות מסתדרות בצורה הרמטית — תמיד נשארים חורים מסוימים, אין ראיות לכל דבר, ובמקרים רבים חלק מהראיות סותרות זו את זו. במקרה כזה השופט מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן: אם ירשיע את הנאשם, הוא עלול לשלוח אדם חף מפשע למאסר עולם על לא עוול בכפו; אם ישחרר את הנאשם, הוא עלול לשחרר רוצח מסוכן לרחובות. הענשת חף מפשע היא דבר חמור, אך גם הענשת כלל החברה חמורה לא פחות — שחרור רוצח מסוכן לרחובות מהווה בהחלט הטלת עונש על כלל החברה. כפי שאמר הלורד סיימון: "עיוות הדין עלול לבוא מזיכויים של האשמים לא פחות מהרשעתם של החפים מפשע"⁷.

כשנאשם מודה, הוא מקל מבחינה מוסרית על כלל המערכת, שכן מן הצד המהותי-מוסרי הוא דן את עצמו⁸. כפי שדוד המלך אומר לנער העמלקי: "וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙"⁹ — שפירושו: האחריות על מיתתך (דמך) היא עליך (על ראשך), כי אתה הודית (פיך ענה בך). ולהבדיל, כפי שאומר הפתגם הרומי העתיק: "Confessus pro iudicato est, qui quodammodo sua sententia damnatur"¹⁰ — בתרגום חופשי: "נאשם שהודה, דינו כמי שהורשע כבר, שכן הוא כבר הרשיע את עצמו בדינו שלו". כשהנאשם מודה, הוא למעשה גוזר את גזר דינו במו ידיו, ותפקידו של השופט הופך מינורי יותר: במקום לשפוט את הנאשם ולהכריע בין גרסאות שונות, על כל האחריות המוסרית שבכך, השופט נדרש רק "לאשר" את "פסק דינו של הנאשם". כמה נוח וכמה קל שהנאשם מודה ומשחרר בכך את השופט מהדילמה המוסרית הזו — לא צריך להתלבט יותר מדי, לא צריך לבחון בדקדקנות כל ראיה; הנאשם בעצמו הודה, הכול יותר קל.

הקלה חברתית

הקטגוריה השלישית מתייחסת להיבט החברתי. הודאת נאשם מקילה על שיקום הנפגע, מהסיבות הבאות:

• הודאת הנאשם חוסכת מהמתלונן את העמידה לעדות בבית המשפט, ובעיקר את החקירה הנגדית.
• הודאת הנאשם מהווה עבור המתלונן גם "אישור מוסרי" לתלונתו¹¹.
• הודאת הנאשם מקצרת באופן דרסטי את התארכות המשפט.

צורך חברתי נוסף שיש לקחת בחשבון: מערכת החוק בנויה על כך שנפגעים יבואו להתלונן¹². אם נפגעים לא יתלוננו, למשטרה יהיה קשה מאוד לגלות פושעים ולהתמודד איתם — דבר שיפגע בחברה. לכן למערכת המשפט והחוק יש אינטרס להגן על המתלונן ולהקל עליו, ובכך לעודד נפגעים לבוא ולהתלונן. צורך חברתי נוסף הוא שיקום עבריינים: הודאה ולקיחת אחריות היא שלב ראשון, שבלעדיו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתניע הליך של שיקום.

היתרונות עבור הנאשם

גם הנאשם מרוויח הרבה מהודאתו (או לפחות מצמצם הפסדים משמעותיים). נחלק את היתרונות לשלושה: חיסכון של ניהול ההליך על שלל מחיריו; הנחות ורווחים מטעם המערכת; ורווחים שיקומיים-מוסריים.

חיסכון של ניהול ההליך

לעצם ניהולו של הליך פלילי יש מחיר משמעותי¹³, עד שלפעמים ההליך כואב ומרתיע יותר מהעונש¹⁴. ראוי לשים לב שבשלטים רבים המזהירים מפני עבירה (לדוגמה: "אין להדביק מודעות") לא מופיע איום בעונש אלא בהעמדה לדין. כבוד השופט ד"ר עמי קובו הקדיש לכך חלק מהדוקטורט שלו¹⁵, וגם אני הקטן כתבתי על כך עבודה סמינריונית¹⁶. להלן, בקצרה, התחומים העיקריים:

עלות שכר טרחת עורך דין: לכל תיק משפטי יש עלות ניהול, החל מתיק תעבורה פשוט הנגמר ביום דיונים אחד ועד לתיק רצח סבוך המתנהל שנים ארוכות. מדובר בעלויות של כמה אלפי שקלים לכל הפחות, שיכולות להגיע למאות אלפי שקלים — בלי להפריז בשכר. על סכום זה יש להוסיף גם את עלויות איתור והכנת הראיות, כדוגמת הכנת חוות דעת מקצועיות וכדומה.

איבוד ימי עבודה: ניהול משפט מלא גורם לאיבוד ימי עבודה רבים, שאיש לא יפצה את הנאשם עליהם. יש לקחת בחשבון לא רק את ימי הדיונים, אלא גם את ימי ההכנות המרובים, איסוף הראיות המזכות, הפגישות עם עורכי הדין והפגישות עם המומחים לקראת הכנת חוות דעת.

כאב וסבל: רבות מדברים על הקושי וההשפלה שבחקירה הנגדית ביחס לנפגעי עבירה, ואף נקבעו כמה חיקוקים ונהלים המקלים בעניין זה¹⁷. אך אין להשוות זאת לקושי ולהשפלה של הנאשם במהלך ניהול המשפט: החל מההקראה (אותה כותרת שמזעזעת פעם אחר פעם נאשמים נורמטיביים — "מדינת ישראל נגד פלוני"), דרך החקירה הנגדית בידי הפרקליט, ועד הכרעת הדין וגזירת הדין — כולם אירועים קשים ומשפילים מאוד עבור נאשמים. לרבים (גם כאלה שזוכו בסופו של דבר) נשארו צלקות וטראומות למשך שנים רבות מניהול הליך משפטי.

פגיעה זוגית ומשפחתית: לניהול הליך פלילי (בייחוד אם הוא מתנהל במעצר) יש מחיר זוגי ומשפחתי כבד. לא רבות נכתב על הנושא, אך מהמעט שנכתב¹⁸ עולה כי המחיר גבוה ומשמעותי.

פגיעה רפואית: ניהול הליך פלילי כרוך במתח רב ובלחץ נפשי מתמשך. למצבי דחק נפשיים יש השפעה שלילית מוכחת על קשת רחבה של סימפטומים: כאבי שרירים כרוניים, מחלות בדרכי הנשימה, מחלות לב וכלי דם, הגברת הסיכון להתקפי לב ולשבץ מוחי, הפרעות מטבוליות כמו סוכרת או השמנה, כשלים חיסוניים, פגיעה במערכת העיכול, ירידה בפוריות ועוד¹⁹.

פגיעה בשם הטוב: בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, ניהול הליך שלם מושך ומאריך את העיסוק התקשורתי בפרשה. כל פעם שעולה עד להעיד — יש על מה לדווח ולסקר, ובכל ידיעה כזו מתקבע עוד ועוד בתודעה הציבורית קלונו של הנאשם. בסופו של דבר, גם אם יזוכה ותתפרסם ידיעה חד-פעמית המבשרת על הזיכוי — במקרים רבים לא יהיה בכך כדי לנקות את האווירה הציבורית שנוצרה נגדו. לעומת זאת, כשתיק נסגר בעסקת טיעון, הדיווח והסיקור מתוחמים בזמן: אחרי כמה ימים הנושא יורד מהתודעה, ואין מה שיעלה אותו מחדש שוב ושוב כפי שקורה במהלך ניהול משפט.

הנחות ורווחים מטעם המערכת

כפי שראינו לעיל, המערכת מרוויחה מאוד מהודאתו של הנאשם. הדרך המרכזית שבה המערכת מתגמלת את הנאשם שמודה היא דרך העונש²⁰. סעיף 40יא(4) לחוק העונשין²¹ מציב פרדוקס: מצד אחד כתוב שהעובדה שהנאשם "נטל אחריות על מעשיו" היא סיבה להפחתה בעונש, אך מצד שני — "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו". בפועל, ההודאה משפיעה מאוד על העונש. מכיוון שכל תיק ייחודי ואי אפשר להשוות תיק לתיק, קשה מאוד לדעת כמה בדיוק מורידה ההודאה מהעונש. במסגרת עבודתי בפרקליטות שאלתי ראשי צוותים (מי שמוסמך לחתום על הסדר טיעון) כמה הפחתה בעונש מקבל מי שמודה. הדבר תלוי כמובן בעוצמת הראיות, בקושי של נפגע העבירה להעיד, בגודל התיק וכדומה — אך בהערכה גסה, ראשי הצוותים אמרו לי שהודאה מפחיתה כ-20% מהעונש.

נתונים אמפיריים מהארץ ומהעולם מראים נתונים גבוהים יותר. בארצות הברית, בעיירה קטנה בשם טוליה (Tulia) שבטקסס, התקיים בשנת 2003 מעין "ניסוי טבעי" בעניין: סוכן משטרה בשם תום קולמן בדה מליבו כי 50 שחורים מכרו לו סמים. הסיפורים היו פחות או יותר דומים, כולם הואשמו וכולם הורשעו (רובם הגדול בעסקאות טיעון). לאחר מכן התברר כי אותו סוכן משטרתי הוא בעצמו עבריין, וכי בדה את כל הסיפורים — וכל המורשעים זוכו. ה"ניסוי הטבעי" מאפשר לראות איך, באותם סיפורים דמיוניים פחות או יותר, עם נאשמים שכולם בני אותה קהילה באותה עיירה קטנה (כל הקהילה השחורה בעיירה מנתה 250 איש), חלק הודו בעסקת טיעון וחלק לא — וניתן להשוות את העונשים. מבדיקה שערך פרופ' סנג'רו²²: ממוצע המאסר שנגזר על מי שהודה היה 4 שנות מאסר, בעוד ממוצע המאסר שנגזר על מי שלא הודה היה 51 שנים.

בישראל טרם התקיים "ניסוי טבעי" שכזה, ולכן הדרך הטובה ביותר להערכתי להשוות בין עונשי ה"מודים" לעונשי ה"לא מודים" היא בחינה סטטיסטית רחבה²³. במחקר סטטיסטי רחב שנעשה על תיקים שנדונו בבתי המשפט המחוזיים נמצא כי נאשם שהודה בעבירה יקבל בממוצע 4-3 שנות מאסר (עם או בלי עסקת טיעון), לעומת 13 שנות מאסר בממוצע לנאשם שלא הודה²⁴ — פער משמעותי מאוד (גם אם לא ברמת הפער שעליו הצביע פרופ' סנג'רו בפרשת טוליה).

רווחים שיקומיים-מוסריים

הודאה ולקיחת אחריות היא שלב ראשון, שבלעדיו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתניע הליך של שיקום. גם גורמי הטיפול הרשמיים נמנעים לרוב מלהתחיל הליך טיפולי-שיקומי במקביל לניהול משפט. ויתור על ניהול המשפט מאפשר לנאשמים הזקוקים לכך להתחיל מוקדם יותר את ההליך הטיפולי-שיקומי.

כימות הודאות השווא

כימות תופעת הודאות השווא הוא משימה קשה מאוד עד בלתי אפשרית. למעט מקרים בודדים, אין דרך אמפירית ומדויקת לבחון מקבץ גדול של הודאות ולקבוע אם ההודאה הייתה הודאת שווא או לא. בהקשר זה ראוי לציין תופעה מעניינת בעולם המחקר: מכיוון שאין דרך אמפירית מדויקת, כל חוקר בוחר לו מדד ומבחנים משלו — ובחירת המבחן מושפעת מדעותיו הקדומות של החוקר ביחס להודאות שווא. יוצא שחוקר שמלכתחילה האמין שיש הרבה הודאות שווא יאמץ מבחנים דקדקניים ומחמירים, ואכן ימצא הודאות שווא למכביר; לעומתו, חוקר שמלכתחילה מאמין שהתופעה נדירה למדי יאמץ מבחנים מקילים יותר, ואכן ימצא שהן מעטות מאוד²⁵. יוצא שהמעיין בספרות המקצועית יתקשה למצוא דעות ביניים בנושא²⁶.

מחקרים רבים נכתבו על הודאות שווא והרשעות שווא; רובם עוסקים בהודאות במסגרת חקירה.

הראשון והמשמעותי בעיניי הוא של מכון מחקר אמריקאי בשם The National Registry of Exonerations²⁷. המכון בודק זיכויים שהתקבלו בעקבות ראיות חדשות לאחר שהמשפט הסתיים, משנת 1989 ועד היום, ומנתח אותם סטטיסטית. הדברים להלן מבוססים על הנתונים העדכניים לשנת 2019²⁸: מתוך 958 הרשעות שווא ברצח, ב-217 מקרים (27%) הנאשם הודה ברצח. מתוך 99 הרשעות שווא ברצח שבהן הנאשם סבל מבעיות נפשיות מאובחנות — ב-80 מקרים (81%) הנאשם הודה. גם קטינים מוּעדים יותר להודאות ביחס לבגירים: מעל גיל 18 הודו 19%; מתחת לגיל 18 — 44%. ככל שהגיל צעיר יותר, האחוזים עולים: בגילאי 15-14 אחוז ההודאות היה 63%, ומתחת לגיל 14 — 83%. אי אפשר להסיק מנתונים אלה כמה אחוזים מכלל ההודאות הן הודאות שווא, אך יש בהם כדי להראות באיזו קלות חוקר יכול להוציא הודאת שווא מנאשם חף מפשע — ולשכנע על בסיסה את השופט שהנאשם הוא הרוצח.

פרויקט החפות האמריקאי²⁹, העוסק בסיוע לאסירים מורשעים להוכיח את חפותם, מצא נתונים דומים: ב-25% מהזיכויים שהשיג, ההרשעה התבססה על הודאת הנאשם.

ניסוי חברתי שבוצע באוניברסיטת ניו יורק (CUNY)³⁰ בדק את המקרה הבא: נתנו לאנשים לבצע משימה במחשב, תוך אזהרה לא ללחוץ על כפתור מסוים — כי אם ילחצו עליו, המחשב ייהרס. לאחר שסיימו את המשימה ולא לחצו על הכפתור, האשים אותם החוקר בלחיצה על הכפתור ובהריסת המחשב. ההאשמות לוו בתרגילי חקירה לגיטימיים ומקובלים — ולאחר כמה דקות של "חקירה", קרוב ל-60% מהנחקרים הודו בעבירה שלא עשו. קרוב לוודאי שאילו על הפרק היו עומדים אישום פלילי ומאסר בפועל, פחות נחקרים היו מודים; אך יש בנתונים אלה כדי להראות איך תרגילי חקירה לגיטימיים ומקובלים יכולים לגרום לאדם להודות בעבירות שלא עשה.

מחקר שבוצע בארה"ב על עסקאות טיעון³¹ מצא כי לפחות בשליש מהמקרים שבהם נחתמו עסקאות טיעון — אילו הנאשם לא היה מודה והיה מנהל תיק הוכחות, הוא היה מזוכה.

אחתום חלק זה, ואת המבוא כולו, בדברי ועדת גולדברג: "לא נוכל לעולם לדעת כמה הרשעות שווא אירעו, שהתגלותן נמנעה. בעניין זה איש באמונתו יחיה, יש שירבה בהערכת המקרים ויש שימעיט בה"³².

האחריות על הודאות שווא

למרות היתרונות הרבים שיש להודאות בכלל, ולהסדרי הטיעון בפרט, עבור כל הצדדים (הן לנאשם, הן לתביעה, הן למערכת המשפט והן לציבור בכללו) — נראה שהדוחף המרכזי לתופעה הוא בית המשפט, שכן בית המשפט תלוי בהן כדי להתקיים: רמת העומס שבה הוא נתון אינה מאפשרת לו להתקיים ללא הסדרי טיעון. כפי שכותב השופט גרוניס: "אלמלא נערכו הסדרי טיעון בין התביעה להגנה, הייתה מערכת אכיפת החוק הפלילי קורסת"³³.

אם נוסיף לכך שהיתרון המרכזי של הנאשם בהודאה הוא לחסוך לעצמו עינוי דין הנובע ממערכת המשפט עצמה (אילו היו מספיק שופטים ופרקליטים, אפשר היה לקיים דיונים יום אחרי יום כפי שהחוק מחייב, ולסיים את התיקים במהירות — להערכתי, למעלה מ-90% מהתיקים היו נגמרים בתוך פחות משבועיים) — יוצא שהמערכת אינה רק המרוויחה הגדולה ממוסד ההודאה, אלא היא גם זו שדוחפת את הנאשם להודות, בצורה ישירה ועקיפה³⁴. מסיבה זו, הודאות שווא צריכות להטריד מאוד את מערכת המשפט: מעבר לבעיה שלא נעשה צדק, העוול שנעשה קרה בעידודה ובדחיפתה של המערכת האמונה על הצדק — ולכן אחריותה לכך גדולה מאוד.

היחס להודאות בפסיקה הישראלית

השופטת ד' דורנר, בדעת מיעוט בדנ"פ 4342/97, 4530/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 836, סברה שהודאה שנמסרה בחקירה היא בבחינת ראיה חשודה שיש להתייחס אליה בזהירות רבה:

"הודאת נאשם היא ראייה חשודה, וזאת אף אם ניתנה שלא בעקבות לחץ חיצוני אשר הופעל על הנאשם. שכן, בהיעדר ראיות מוצקות אחרות, שיש בהן כדי להוכיח את אשמת הנאשם אף בהיעדר הודאה, מתן הודאה הוא במקרים רבים פעולה בלתי רציונלית, ונקיטת צעד לא רציונלי של עצם מסירת הודאה, מעוררת חשד באמיתות ההודאה. חשד זה אינו תיאורטי גרידא, אלא הוא הוכח לא אחת בניסיון האנושי."

וכך נפסק ברע"פ 4142/04 סמל (מיל') איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי, סב(1) 378 (2006):

"להודאתו של נאשם כי ביצע את העבירה המיוחסת לו נודע תפקיד מרכזי בדיני הראיות שלנו. הסיבה לכך ברורה, שהרי ככלל, הנאשם הוא זה שיודע – טוב יותר מכל אחד אחר – אם נכונות הן ההאשמות המוטחות בו. זאת ועוד, ההנחה היא כי במצב הדברים הרגיל אין אדם משים עצמו רשע, במובן זה שאין אדם מודה בביצועה של עבירה בה לא חטא, ועל כן קיים גרעין של אמת בדבריו. מכאן המהימנות הלכאורית שמערכת המשפט מייחסת להודאות נאשמים. תפיסה זו הובילה לידי כך שחקירותיהם של נאשמים התמקדו פעמים רבות בניסיונות להציל מפיהם הודאות הקושרות אותם למעשי העבירה, ואשר בהמשך, במהלך המשפט, הוגשו כראייה מפלילה נגדם. היא אף הובילה לידי כך שבשיטת המשפט שלנו ניתן לבסס את הרשעתו של נאשם על הודאה שמסר במהלך משפטו כראייה יחידה (ראו סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי). יתרה מכך, שיטת המשפט הנוהגת בישראל מאפשרת להגיש כראיה הודאות שנמסרו מפי הנאשם גם במהלך חקירתו, כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה. ההנחה היא כי הודאה כזו ממילא עומדת בניגוד לאינטרס של המודה, וניתן להניח כי לא ייקח על עצמו אחריות למעשה שלא ביצע (ראו גם P. Murphy, Murphy on Evidence (Oxford, 9th ed.) 258). יחד עם זאת, דינן של הודאות אלו שונה מהודאות שנמסרו על-ידי הנאשם במהלך משפטו, ויש לתמוך אותן ב'דבר מה נוסף' כדי להביא להרשעתו של נאשם."

ועוד נפסק שם:

"נוכח דברים אלה שומה עלינו לבחון אם קיימות נסיבות שבהן ניתנו בידי הערכאות הדיוניות אמצעים להטלת פיקוח אפקטיבי על מהלך החקירה, באופן שניתן יהיה להתרשם בצורה יעילה מהתנהגותו של הנאשם ומהתנהלות חוקריו. כאן המקום להדגיש, כי ככל שהחקירה הופכת 'שקופה' יותר, כך ניתן להתרשם בצורה טובה יותר מנסיבות גבייתה של ההודאה, וממילא הולכת ופוחתת ההצדקה לערוך הבחנה בין הודאה שנמסרה במהלך החקירה לבין הודאה הניתנת במהלך המשפט, ואשר – כזכור – די בה לבדה כדי להרשיע את הנאשם. על רקע טענה זו נשמעו קריאות בדבר הצורך לתעד את חקירותיהם של חשודים בתיעוד חזותי או קולי, ולא להסתפק בתיעוד מילולי"

סיכום

במערכת המשפט הפלילית, בישראל ובעולם כולו, ההודאה משמשת כלי מרכזי — וכמעט בלעדי — להרשעת פושעים. לשימוש בהודאה יתרונות רבים, הן למערכת, הן לנאשם והן לחברה בכללותה. אולם השימוש בהודאות מביא איתו סיכון להודאות שווא, שיביאו הרשעות שווא. למרות אי-אלו ניסיונות מחקריים לכמת את תופעת הודאות השווא, עד היום לא בוצע מחקר אמין שיצליח לכמת אותה בצורה משכנעת.

בשלושת המאמרים הבאים בסדרה (שיהיו קצרים יותר) נסקור את הסיבות להודאות שווא. לתוכנית הסדרה המלאה.

עו"ד רוני מרטן — עורך דין ליטיגציה, פרקליט לשעבר בפרקליטות מחוז דרום ומרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. עוסק בסוגיות הודאות, דיני ראיות והליך פלילי הוגן.

המאמר נועד לידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני.