מה אחוז הרשעות הפליליות שמבוססות על הודאות? למה בכלל משתמשים בהודאות? מי מרוויח מזה? מה אחוז הודאות השווא?
סטטיסטיקה
בישראל כמו במדינות רבות נוספות בעולם שימוש בראיות במהלך המשפט מהווה רק מיעוט קטן מבין התיקים הפליליים המגיעים לבית המשפט. במחקר רשמי שנעשה מטעם הרשות השופטת[1] שבחן מדגם גדול של תיקים בבתי משפט השלום (העברות הקלות יחסית) מצא שקרוב ל 96% מהתיקים נסגרו ללא שהתקיים אפילו דיון הוכחות אחד. כלומר התביעה הגישה כתב אישום, הנאשם הודה וישר עברו להכרעת הדין. בבתי המשפט המחוזיים הנתון קצת יותר נמוך אבל גם שם אחוז התיקים הפליליים שבהם לא מתנהל אפילו דיון הוכחות אחד עולה מעבר ל85% מהתיקים[2]. גם מתוך מיעוט המקרים בהם מתנהל משפט, בחלקם הגדול הכרעת הדין מתבססת על הודאת הנאשם (הודאת חוץ במהלך החקירה או הודאה במהלך עדות), על אלו יש להוסיף גם את ההסדרים המותנים בהם הנאשם הודה וקיבל עונש מבלי לעבור בבית המשפט. כך שלמעשה כמעט כל ההרשעות הפליליות מבוססות בצורה כזו או אחרת על הודאת הנאשם.
השימוש בהודאות הוא הכלי המרכזי וקרוב להיות הבלעדי עבור מערכת המשפט בתיקים פליליים. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט אשר גרוניס כתב ביחס לעסקאות טיעון בהם הנאשם מודה כך: "אלמלא נערכו הסדרי טיעון בין התביעה להגנה, הייתה מערכת אכיפת החוק הפלילי קורסת"[3]. השופט המחוזי ד"ר עמי קובו שכתב את עבודת הדוקטורט שלו בנושא זה דייק וטען שאם כל הנאשמים יתאגדו יחד ולא יודו מערכת המשפט תקרוס כליל תוך ימים ספורים[4]. תופעה זו אינה ייחודית לישראל ובארה"ב הנתונים דומים וישנם מחוזות בהם שיעור עסקאות הטיעון מגיע גם ל99% מהתיקים[5].
יתרונות ההודאות עבור המערכת
לשימוש בהודאות יתרונות רבים לנאשם ולמערכת כאחד. להלן נפרוס את היתרונות המרכזיים, אחלק את יתרונותיה של המערכת לשלושה קטגוריות, כלכלי, מוסרי וחברתי ולאחר מכן אסקור יתרונות קבלת ההודאה עבור הנאשם.
הקלה כלכלית
הקטגוריה הראשונה מתייחסת להיבט הכלכלי. המשטרה מתמודדת עם משאבים מוגבלים, חוקרים פורנזיים ומעבדות מדעיות עולות הון רב והחיפוש אחרי ראיות מוחשיות יכול לקחת זמן רב ולעיתים קרובות לא מביא לשום תוצאה. למרות ההשקעה האדירה של המשטרה ועולם המחקר בפיתוח כלים פורנזיים משוכללים, העזרה שכלים אלו מביאים לפענוח פשעים מזערי מאוד, אפילו מבין הפשעים המפוענחים פחות 10% הסתייעו בכלים אלו[6]. גביית הודאה היא זולה, וודאית (מבחינה משפטית) ומהירה הרבה יותר. גם מצד מערכת המשפט קיום משפט בו צריך להוכיח את העובדות לוקח זמן שיפוטי יקר (השופט, הפרקליטים, העוזרים, הקלדנים, המאבטחים וכל המערכת המסייעת, בנוסף לאולמות המשפט וכל הציוד). כשנאשם מודה הוא חוסך הרבה מאוד זמן והמון כסף למערכת. לעיתים מדובר ביחס לא פרופוציונאלי לעבירה עצמה, חקירה וניהול תיק של פריצה פשוטה שכל הנזק שלה הוא כמה מאות שקלים יכול לעלות למערכת עשרות אלפי שקלים, כלומר הנזק שהנאשם "גרם" בכך שעמד על זכותו לנהל משפט גבוה לפעמים פי 10 ואף יותר מהנזק שגרם במהלך הפריצה.
הקלה מוסרית
הקטגוריה השנייה מתייחסת להיבט המוסרי איתו מתמודדים השופטים, הפרקליטים והחוקרים. הכרעה שיפוטית היא עול מוסרי עצום. נמחיש זאת עם מקרה של נאשם ברצח, כמעט ואין שום תיק בו כל הראיות מסתדרות בצורה הרמטית, תמיד נשארים חורים מסוימים, אין ראיות לכל דבר ובמקרים רבים חלק מהראיות סותרות אחת את השנייה. במקרה כזה השופט מוצא עצמו בין הפטיש לסדן. אם הוא ירשיע את הנאשם הוא עלול לשלוח אדם חף מפשע למאסר עולם על לא עוול בכפו. אם הוא ישחרר את הנאשם הוא עלול לשחרר רוצח מסוכן לרחובות. הענשת חף מפשע היא דבר חמור אך גם הענשת כלל החברה היא דבר חמור לא פחות, שחרור רוצח מסוכן לרחובות מהווה בהחלט הטלת עונש על כלל החברה. כפי שאמר הלורד סימון "עיוות הדין עלול לבוא מזיכויים של האשמים לא פחות מהרשעתם של החפים מפשע."[7] כשנאשם מודה הוא מקל מבחינה מוסרית על כלל המערכת שכן מהצד המהותי-מוסרי הוא דן את עצמו[8]. כפי שדוד המלך אומר לנער העמלקי "וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ דָּוִ֔ד דָּמְךָ֖ עַל־רֹאשֶׁ֑ךָ כִּ֣י פִ֗יךָ עָנָ֤ה בְךָ֙ "[9] שפירושו האחריות על מיתתך (דמך) היא עליך (על ראשך) כי אתה הודת (פיך ענה בך), ולהבדיל כפי שאומר הפתגם הרומי העתיק " Confessus pro iudicato est, qui quodammodo sua sententia damnatur"[10], בתרגום חופשי הפתגם אומר "נאשם שהודה, דינו כמי שהורשע כבר שכן הוא כבר הרשיע את עצמו בדינו שלו". כשהנאשם מודה הוא למעשה גוזר את גזר דינו במו ידיו ותפקידו של השופט הופך להיות מינורי יותר. במקום לשפוט את הנאשם ולהכריע בין גרסאות שונות על כל האחריות המוסרית שבכך, השופט יצטרך רק "לאשר" את "פסק דינו של הנאשם". כמה נוח וכמה קל שהנאשם מודה ובכך משחרר את השופט מהדילמה המוסרית הזו. לא צריך להתלבט יותר מידי, לא צריך לבחון בדקדקנות כל ראיה, הנאשם בעצמו הודה, הכל יותר קל.
רווחים חברתיים
הקטגוריה השלישית מתייחסת להיבט החברתי. הודאת נאשם מקילה עם שיקום הנפגע. מהסיבות הבאות:
- הודאת הנאשם חוסכת מהמתלונן את העמידה לעדות בבית המשפט ובעיקר את החקירה הנגדית.
- הודאת הנאשם מהווה עבור המתלונן גם "אישור מוסרי" לתלונתו.[11]
- הודאת הנאשם מקצרת באופן דרסטי את התארכות המשפט.
צורך חברתי נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שמערכת החוק בנויה על כך שנפגעים יבוא להתלונן[12], אם נפגעים לא יתלוננו, למשטרה יהיה מאוד קשה לגלות ולהתמודד עם פושעים דבר שיפגע בחברה. לכן למערכת המשפט והחוק יש אינטרס להגן ולהקל עם המתלונן ובכך לעודד נפגעים לבוא להתלונן.
צורך חברתי נוסף הוא שיקום עבריינים. הודאה ולקיחת אחריות היא שלב ראשון בלעדיו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתניע הליך של שיקום.
יתרונות עבור הנאשם
גם הנאשם מרוויח הרבה מהודאתו(או לפחות מצמצם הפסדים משמעותיים). נחלק אותם לשלושה. חיסכון של ניהול ההליך על שלל מחיריו, הנחות ורווחים מטעם המערכת ורווחים שיקומיים-מוסריים.
חיסכון של ניהול ההליך
לעצם ניהול הליך פלילי יש מחיר משמעותי[13] עד שלפעמים ההליך כואב ומרתיע יותר מהעונש[14], ראוי לשים לב כי בשלטים רבים המזהירים על עבירה (לדוגמה: אין להדביק מודעות) לא מופיע איום בעונש אלא בהעמדה לדין. כבוד השופט ד"ר עמי קובו הקדיש לכך חלק מהדוקטורט שלו[15] וגם אני הקטן כתבתי על כך עבודה סמינריונית[16] להלן אביא בקצרה את התחומים העיקרים.
עלות שכר טרחת עורך דין: לכל תיק משפטי יש עלות ניהול תיק, החל מתיק תעבורה פשוט הנגמר ביום דיונים אחד ועד לתיק רצח סבוך המתנהל במשך שנים ארוכות. מדובר בעליות של לכל הפחות כמה אלפי שקלים שיכולים להגיע למאות אלפי שקלים בלי להפריז בשכר. על זכום זה יש להוסיף גם את העלויות של איתור והכנת ראיות כדוגמת הכנת חוו"ד מקצועיות וכד'.
איבוד ימי עבודה: ניהול משפט מלא גורם לאיבוד ימי עבודה רבים שאף אחד לא יפצה את הנאשם עליהם. בעניין זה יש לקחת בחשבון לא רק את ימי הדיונים, אלא גם את ימי ההכנות המרובים, איסוף הראיות המזכות, הפגישות עם עורכי הדין, הפגישות עם המומחים לקראת הכנות חוו"ד וכד'.
כאב וסבל: רבות מדברים על הקושי וההשפלה שבחקירה הנגדית ביחס לנפגעי עבירה ואף נקבעו מספר חיקוקים ונהלים המקלים בעניין זה[17]. אך לא ניתן להשוות זאת לקושי וההשפלה של הנאשם במהלך ניהול המשפט. החל מההקראה (אותה כותרת שמזעזעת פעם אחר פעם נאשמים נורמטיביים "מדינת ישראל נגד פלוני") דרך החקירה הנגדית בידי הפרקליט ועד הכרעת הדין וגזירת הדין, כולם אירועים קשים ומשפילים מאוד עבור נאשמים. לרבים (גם כאלו שזוכו בסופו של דבר) נשארו צלקות וטראומות למשך שנים רבות מניהול הליך משפטי.
פגיעה זוגית ומשפחתית: לניהול הליך פלילי (בייחוד עם הוא מתנהל במעצר) יש מחיר זוגי ומשפחתי רב, לא רבות נכתב על הנושא, אך מהמעט שנכתב[18] עולה כי המחיר גבוה ומשמעותי.
פגיעה רפואית: ניהול הליך פלילי כולל בתוכו מתח רב ולחץ נפשי מתמשך. למצבי דחק נפשיים ישנה השפעה שלילית מוכחת על סגמנט רחב של סימפטומים, כדוגמת כאבי שרירים כרוניים, מחלות בדרכי הנשימה, מחלות לב וכלי דם, הגברת הסיכוי להתקפי לב ושבץ מוחי, הפרעות מטבוליות כמו סכרת או השמנה, כשלים חיסוניים, פגיעה במערכת העיכול, ירידה בפוריות ועוד[19].
פגיעה בשם הטוב: בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי גבוהה, ניהול הליך שלם מושך ומאריך את העיסוק התקשורתי בפרשה. כל פעם שעולה עד להעיד יש על מה לדווח ולסקר. בכל ידיעה כזו מתקבע עוד ועוד בתודעה הציבורית קלונו של הנאשם, בסופו של דבר, גם אם יזוכה ותהיה ידיעה חד פעמית המבשרת על הזיכוי, במקרים רבים הדבר לא יספיק כדי לנכות את האווירה הציבורית שנוצרה כנגד הנאשם. לעומת זאת כשתיק נסגר בעסקת טיעון, הדיווח והסיקור מתוחמים בזמן, לאחר כמה ימים הנושא כבר ירד מהתודעה ולא יהיה מה שיעלה אותו מחדש שוב ושוב כפי שקורה במהלך ניהול משפט.
הנחות ורווחים מטעם המערכת
כפי שראינו לעיל, המערכת מרוויחה מאוד מהודאתו של הנאשם, הדרך המרכזית בה המערכת מתגמלת את הנאשם שמודה היא דרך העונש[20]. סעיף 40יא(4) לחוק העונשין[21] מציב פרדוקס, מצד אחד כתוב שהעובדה שהנאשם "נטל אחריות על מעשיו" היא סיבה להפחתה בעונש, אך מצד שני "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו". בפועל הודאה משפיע מאוד על העונש, מכיוון שכל תיק הוא ייחודי ואי אפשר להשוות תיק מול תיק, קשה מאוד לדעת כמה בדיוק הודאה מורידה בעונש. במסגרת עבודתי בפרקליטות שאלתי ראשי צוותים (מי שמוסמך לחתום על הסדר טיעון) כמה הפחתה בעונש מקבל מי שמודה, כמובן שהדבר תלוי בעוצמת הראיות, בקושי של הנפגע עבירה להעיד בגודל התיק וכו', אך בהערכה גסה ראשי הצוותים אמרו לי שהודאה מפחתה כ20% מהעונש. נתונים אמפיריים מהארץ ומהעולם מראים נתונים גבוהים יותר. בארצות הברית בעיירה קטנה בשם טוליה (Tulia) שבטקסס, בשנת 2003 התקיים מעין "ניסוי טבעי" בעניין. סוכן משטרה בשם תום קולמן בדה כי 50 שחורים מכרו לו סמים, הסיפורים היו פחות או יותר דומים, כולם הואשמו וכולם הורשעו (רובם הגדול בעסקאות טיעון). לאחר מכן התברר כי אותו סוכן משטרתי הוא בעצמו עבריין וכי הוא בדה את כל הסיפורים מליבו וכל המורשעים זוכו. הניסוי הטבעי מאפשר לראות איך באותם סיפורים דמיוניים פחות או יותר, עם נאשמים שכולם בני אותה קהילה באותה עיירה קטנה (כל הקהילה השחורה באותה עיירה מנתה 250 איש) חלק הודו בעסקת טיעון חלק לא הודו וניתן להשוות את העונשים השונים שניתנו. מבדיקה שערך פרופ' סנג'רו[22] ממוצע המאסר שנגזר על מי שהודה בבית המשפט היה 4 שנות מאסר בעוד ממוצע המאסר שנגזר על מי שלא הודה היה 51 שנים. בישראל טרם התקיים "ניסוי טבעי שכזה" לכן הדרך הטובה ביותר להערכתי להשוות בין עונשי ה"מודים" לעונשי ה"לא מודים" בישראל היא בחינה סטטיסטית רחבה[23]. במחקר סטטיסטי רחב שנעשה על תיקים שנידונו בבתי המשפט המחוזיים נמצא כי נאשם שהודה בעבירה יקבל בממוצע 3-4 שנות מאסר (עם או בלי עסקת טיעון) לעומת 13 שנות מאסר בממוצע לנאשם שלא הודה[24]. כלומר פער משמעותי מאוד(גם אם לא ברמת הפער עליו הצביע פרופ' סנג'רו בפרשת טוליה).
רווחים שיקומיים-מוסריים
הודאה ולקיחת אחריות היא שלב ראשון בלעדיו יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתניע הליך של שיקום. גם גורמי הטיפול הרשמיים נמנעים לרוב מלהתחיל הליך טיפולי-שיקומי במקביל לניהול משפט. וויתור על ניהול המשפט מאפשר לנאשמים הזקוקים לכך להתחיל מוקדם יותר את ההליך הטיפולי-שיקומי.
כימות הודאות השווא
כימות תופעת הודאות שווא הינה משימה קשה מאוד עד בלתי אפשרת.
למעט מקרים בודדים, אין דרך אמפירית ומדויקת לבחון מקבץ גדול של הודאות ולבחון אם ההודאה הייתה הודאת שווא או לא. בהקשר זה ראוי לציין תופעה מעניינת בעולם המחקר. מכיוון שאין דרך אמפירית מדויקת, כל חוקר בוחר לו מדד ומבחנים משלו, בחירת המבחן מושפעת מדעותיו הקדומות של החוקר ביחס להודאות שווא. יוצא שחוקר שמלכתחילה האמין שיש הרבה הודאות שווא יאמץ מבחנים דקדקניים ומחמירים ואכן ימצא הודאות שווא למכביר, לעומת זאת חוקר שמלכתחילה מאמין שתופעה זו נדירה למדי יאמץ מבחנים מקילים יותר ואכן ימצא שהן מעטות מאוד.[25] יוצא שהמעיין בספרות המקצועית יתקשה למצוא דעות ביניים בנושא[26].
מחקרים רבים נכתבו על הודאות שווא והרשעות שווא, רובם עוסקים בהודאות במסגרת חקירה.
הראשון והמשמעותי בעיניי הוא של מכון מחקר אמריקאי בשם" The National Registry of Exonerations"[27]. המכון בודק זיכויים שנתקבלו בעקבות ראיות חדשות לאחר שהמשפט הסתיים משנת 1989 ועד היום ומנתח אותם סטטיסטית. הדברים להלן מבוססים על הנתונים הסטטיסטים העדכניים לשנת 2019[28]. מתוך 958 הרשעות שווא ברצח ב217 מקרים (27%) הנאשם הודה ברצח. מתוך 99 הרשעות שווה ברצח בהם הנאשם סבל מבעיות נפשיות מאובחנות ב80 מקרים (81%) הנאשם הודה. קטינים גם כן מועדים יותר להודאות ביחס לבגירים, מעל גיל 18 19% הודו, מתחת לגיל 18 44% הודו. ככל הגיל צעיר יותר האחוזים עולים, בין גיל 14-15 אחוז ההודאות היה 63% ומתחת לגיל 14 83%. אי אפשר להסיק מתוך הנתונים הללו כמה אחוז מכלל ההודאות הן הודאות שווא. נתונים אלו מראים על הקלות בה חוקר יכול להוציא הודאת שווא מנאשם חף מפשע ולשכנע על בסיסה את השופט שהנאשם הוא הרוצח.
פרויקט החפות האמריקאי[29] עוסק בעזרה לאסירים מורשעים להוכיח של חפותם. מצא נתונים דומים ב25% מהזיכויים שהשיגו ההרשעה התבססה על הודאת הנאשם.
ניסוי חברתי שבוצע באוניברסיטת ניו יורק (CUNY)[30] בדק את המקרה הבא. נתנו לאנשים לעשות משימה במחשב תוך כדי הזהרה לא ללחוץ על כפתור מסוים כי אם ילחצו על הכפתור המחשב יהרס. לאחר שהם סיימו את המשימה ולא לחצו על הכפתור המדובר החוקר האשים אותם בלחיצה על הכפתור והריסת המחשב, האשמות לוו בתרגילי חקירה לגיטימיים ומקובלים, לאחר כמה דקות של חקירה קרוב ל60% מהנחקרים הודו בעבירה שלא עשו. קרוב לוודאי שאם על הפרק היה עומד אישום פלילי ומאסר בפועל פחות נשאלים היו מודים אך יש בנתונים אלו כדי להראות איך תרגילי חקירה לגיטימיים ומקובלים יכולים לגרום לנאשם להודות. בעבירות שלא עשה.
מחקר שבוצע באהר"ב על עסקאות טיעון[31] שמצא כי לפחות בשליש מהמקרים שבהם נחתמו עסקאות טיעון אם הנאשם לא היה מודה והיה מנהל תיק הוכחות הוא היה מזוכה.
אחתום חלק זה ואת המבוא כולו בדברי וועדת גודלברג "לא נוכל לעולם לדעת כמה הרשעות שווא אירעו, שהתגלותן נמנעה. בעניין זה איש באמונתו יחיה, יש שירבה בהערכת המקרים ויש שימעיט בה"[32] .
אחריות על הודאות שווא
למרות היתרונות הרבים שיש להודאות בכלל ולהסדרי הטיעון בפרט עבור כל הצדדים (הן לנאשם, הן לתביעה, הן למערכת המשפט והן לציבור בכללו) נראה שהדוחף המרכזי לתופעה זו הוא בית המשפט, שכן בית המשפט תלוי בהם כדי להתקיים, רמת העומס שבו הוא נתון לא מאפשרת לו להתקיים ללא הסדרי טיעון. כפי שכותב השופט גרוניס "אלמלא נערכו הסדרי טיעון בין התביעה להגנה, הייתה מערכת אכיפת החוק הפלילי קורסת"[33].
אם נוסיף לכך שהיתרון המרכזי לנאשם בהודאה היא לחסוך לעצמו עינוי דין הנובע ממערכת המשפט עצמה (אם היו מספיק שופטים ופרקליטים, היה ניתן לקיים דיונים יום אחרי יום כפי שהחוק מחייב ואז היה ניתן לסיים את התיקים במהירות, להערכתי למעלה מ90% מהתיקים היו נגמרים תוך פחות משבועיים). יוצא אם כן שהמערכת אינה רק המרוויחה הגדולה ממוסד ההודאה אלא היא גם זו שבצורה ישירה ועקיפה דוחפת את הנאשם להודות[34]. מסיבה זו הודאות שווא צריכות להטריד מאוד את מערכת המשפט, מעבר לבעיה שלא נעשה צדק, העוול שנעשה קרה בעידודה ודחיפתה של המערכת האמונה על הצדק ולכן האחריות של מערכת המשפט לכך היא גדולה מאוד.
סיכום
במערכת המשפט הפלילית בישראל ובעולם כולו, ההודאה משמשת ככלי מרכזי וכמעת בלעדי להרשעת פושעים. לשימוש בהודאה יתרונות רבים, הן למערכת, הן לנאשם והן לחברה בכללותה. אולם, השימוש בהודאות מביא איתו סיכון להודאות שווא שיביאו הרשעות שווא. למרות אי אלו ניסיונות מחקריים לכמת את תופעת הודאות השווא, עד היום לא בוצע מחקר אמין שיצליח לכמת בצורה משכנעת את תופעת הודאות השווא.
בשלושת המאמרים הבאים (שיהיו קצרים יותר) נסקור את הסיבות להודאות שווא.
[1] אורן גזל-אייל וקרן וינשל-מרגל מאגר נתוני הליכים פליליים 26 (המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה בשיתוף עם מחלקת מידע ומחקר של הרשות השופטת, 2012)
[2] מחלקת מחקר של הרשות השופטת שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים 4(2012)
[3] השופט גרוניס בדנ"פ 1187/03 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 281, 332 (2005)
[4] עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 55 (2009)
[5] עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 51-54 (2009)
[6] מאיר גלבוע "הודאות שווא אינן הבעיה" הארץ 01.03.2011 https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1470328
[7] דבריו הובאו בע"פ 152/51 טיפוס ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד ו' 17, 31 (1952)
[8] כמובן שמבחינה פורמאלית, מי שחותם על גזר הדין הוא השופט ולא הנאשם, כמובן שמבחינה חוקית מי שגוזר את פסק הדין ואחראי עליו זה השופט ולא הנאשם. הדברים מובאים מההיבט הפסיכולוגי-מוסרי המתנהל בתוך נפשו של השופט.
[9] שמואל ב, א 16
[10] Término jurídico – Paulo, jurisconsulto romano (s.III) Digesto 42,1,50,1
[11] בראיונות תקשורתיים מופיעים לרוב נפגעי עבירה המסבירים שהתכחשותו של הפוגע אליהם מהווה עבורם פגיעה נוספת.
[12] אמנם סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982(להלן חסד"פ) כותב" נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה" כך שחקירות יכולות וצריכות להיפתח גם ללא תלונה אך למעשה אנחנו רואים שבלי תלונות הרבה חקירות משטרתיות לא נפתחות וגם אלו שנפחות במקרים רבים מתקשות להתרומם ללא שיתוף פעולה של המתלונן.
[13] ראה דברי השופט חשין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100 (2002)
[14] לעניין העונש שבהליך (לעניין העונש הכלכלי) ראה: Malcolm M Feeley, The Process is the Punishment: Handling Cases in a Lower Criminal Court(1979)
[15] עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 50-54 (2009).
[16] רוני מרטן ויהודה יפרח ההליך הוא העונש (עבודה סמינריונית בקורס ענישה בפלילים, הקרייה האקדמית אונו 2020).
[17] ראה: חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957 ; חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 והתקנות שתוקנו מכוחו. לאחרונה בע"פ 2906/19 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 14.07.2019) אף נקבע כי ניתן להסתמך על תסקיר נפגע עבירה גם מבלי לאפשר לסנגור לחקור את נפגע העבירה בחקירה נגדית.
[18] מחקרים מהארץ: מורן בניסטי מאסר צאצא כמשבר משפחתי, 119 (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, המחלקה לקרימינולוגיה, התשע"ט) ; אלעד חמיאל לישון חצי יום – בני נוער במעצר בית – מחקר עומק (עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר אילן, המחלקה לקרימינולוגיה, 2013)
מחקרים מהעולם: H. Codd, Detention and families. Criminal Justice Matters, 71(1), 34-35; (2008) C. D. Piper, Should impact constitute mitigation?: Structured discretion versus mercy. UK: School of Law, Brunel University, Criminal Law Review, 141-155. (2007).
[19] American Psychological Association, Stress effects on the body https://www.apa.org/helpcenter/stress-body
[20] על דרכים נוספות של המערכת לגרום לנאשם להודות ראה בפרק ג.
[22] בעז סנג'רו הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם גורמים ופתרונות (2014).
[23] גם דרך זו אינה חפה מבעיות, אך לא מצאתי דרך אמינה יותר.
[24]אורן גזל-אייל, ענבר גלון וקרן ינשל-מרגל שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים (המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה בשיתוף עם מחלקת מידע ומחקר של הרשות השופטת, 2012) https://elyon1.court.gov.il/heb/Research%20Division/doc/Research1.pdf
[25] חגית לרנאו "הודאות שווא הרשעות שווא" עלי משפט יא 351, 352-353 (התשע"ד)
[26] דעות הביניים שניתן למצוא הן בעיקר דעות הנמנעות מלחקור מתוך הבנה כי הדבר בלתי אפשרי, לדוגמה: עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 42 (2009)
[27] The National Registry of Exonerations is a project of the Newkirk Center for Science & Society at University of California Irvine, the University of Michigan Law School and Michigan State University College of Law. It was founded in 2012 in conjunction with the Center on Wrongful Convictions at Northwestern University School of Law. The Registry provides detailed information about every known exoneration in the United States since 1989—cases in which a person was wrongly convicted of a crime and later cleared of all the charges based on new evidence of innocence. The Registry also maintains a more limited database of known exonerations prior to 1989.
[28] http://www.law.umich.edu/special/exoneration/Documents/Age%20and%20Mental%20Status%20of%20Exonerated%20Defendants%20Who%20Falsely%20Confess%20Table.pdf
[29] https://www.innocenceproject.org
[30] Jennifer T. Perillo, Saul M. Kassin, Inside Interrogation: The Lie, The Bluff, and False Confessions
[31] Michael O. Finkelstein A Statistical Anaylsis of Guilty Plea Practices in the Federal Courts (1975), ניתוח של המחקר ניתן למצוא ב: עמי קובו נאשמים בלתי-עקביים בבית המשפט 61 (2009)
[32] הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר, 54 (דצמבר 1994)
[33] השופט גרוניס בדנ"פ 1187/03 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 281, 332 (2005)
[34] לדרכים בהם המערכת השיפוטית מקדמת עסקאות טיעון ראה להלן בפרק ג.
